השפעת הטראומה על הנפגע:

פוסט זה עוסק בהשפעותיה של טראומה בעקבות פגיעה מינית, כפי שכתבה ג'ודית לואיס הרמן, בספרה המכונן: טראומה והחלמה, ולצידה ציטוט מדבריה של צביה זליגמן.

לואיס הרמן כתבה כי קורבן הטראומה מאבד הרגשת שליטה על חייו, מאבד תחושה של קשר ומשמעות. האירועים הטראומטיים מחוללים שינויים עמוקים ומתמידים בגוף, ברגש, בהכרה ובזיכרון. פונקציות אלו שבדרך כלל מתואמות, עלולות להתנתק זו מזו בעקבות הטראומה. לסימפטומים הטראומטיים יש נטייה להתנתק ממקורם ולחיות חיים משלהם. נפגעי טראומה מרגישים ופועלים כאילו מערכת העצבים שלהם נותקה מן ההווה. אין להם יכולת להגן על עצמם.

הסימפטומים הרבים של הפרעת הלחץ הפוסט-טראומטית מתחלקים לשלוש קטגוריות עיקריות:

• עירור יתר
• פלישה
• צמצום.

עירור היתר משקף את הציפייה המתמדת לסכנה, הפלישה משקפת את החותם הלא-נמחה של הרגע הטראומטי והצמצום – משקף את התגובה המקהה של הכניעה.

עירור יתר: לנפגעים יש רמת קו בסיס גבוהה של עירור, גופם דרוך תמיד לקראת סכנה, הם מגיבים בבהלה קיצונית על גירויים לא צפויים ועל גירויים מסוימים הקשורים לאירוע הטראומטי. נפגעי טראומה אינם מסוגלים "לסנן" גירויים חוזרים ונשנים, הם מגיבים על כל הישנות של גירוי כאילו הוא הפתעה חדשה ומסוכנת.

פלישה: נפגעי הטראומה חווים את האירוע כאילו הוא חוזר ונשנה ברציפות בהווה. הם לא יכולים לשוב לשגרת החיים הרגילה כי הטראומה מפריעה בלי הרף.  כביכול הזמן עמד מלכת בשעת הטראומה. הרגע הטראומטי מקודד בצורת זיכרון שמתפרץ מעצמו אל התודעה, בהקיץ בהבזקי זיכרון ובשינה כסיוטים טראומטיים. הזיכרונות הטראומטיים ניכרים בכמה תכונות לא רגילות. שלא כזיכרונות רגילים של מבוגרים, אין הם מקודדים בעלילה מילולית וליניארית, הנטמעת בסיפור חיים מתמשך. לזיכרונות הטראומטיים יש אופי קפוא ואילם. אין להם עלילה והקשר מילוליים. הם מקודדים בתחושות ובתמונות חיות.

הפסיכיאטר Bessel van der Kolk העלה את ההשערה שבזמן שמערכת העצבים הסימפתית שרויה בעירור גבוה, הקידוד המילולי של הזיכרון מושבת, ומערכת העצבים המרכזית חוזרת אל צורות זכרון חושיות ואיקוניות השולטות בילדות המוקדמת.

קורבן הטראומה נע בין רצון לחזור ולחוות שוב את הטראומה, על מנת לנסות ולעכל את האירוע, על מנת לנסות ולרפא את מה שקרה באירוע – את האירועים עצמם ואת הרגשות הקשים שחוו. לחוויות החוזרות, גם כאשר הן נבחרות במודע, מעוררות הרגשה של אי רצוניות. גם כאשר אינן מסוכנות, יש להן אופי כפוי ולא מרפה. לצד זה, הקורבנות מנסים לשכוח את מה שהיה. החוויה החוזרת של הטראומה יוצרת מצוקה רגשית עזה ולכן נפגעי הטראומה משקיעים מאמצים להימנע ממנה, לצד הרצון לחוות אותה מחדש. המצב הזה מביא לכך שאימה וזעם מכים בנפגעי הטראומה בלי הרף. רגשות אלה שונים שוני איכותי מרגשות הפחד והכעס הרגילים. הם מצויים מחוץ לטווח החוויה הרגשית הרגילה ומוחצים את היכולת הרגילה להרגיש רגשות.

צמצום: המאמץ להדוף סימפטומים פולשניים, אף שמצד כוונתו הוא בעל אופי של הגנה עצמית, מחריף עוד יותר את התסמונת הפוסט טראומטית, שכן פעמים רבות הוא מביא לידי צמצום התודעה, נסיגה ממעורבות עם הזולת וחיים מדולדלים.

כאשר האדם חסר אונים לחלוטין, ואין כל תועלת בהתנגדות, הוא עלול להיקלע למצב של כניעה. מערכת ההגנה העצמית מושבתת לגמרי, חסר הישע בורח לא בפעולה בעולם הממשי אלא בשינוי מצב התודעה שלו. מצבים דומים נצפו אצל חיות ה"קופאות" לפעמים כאשר הן מותקפות.

שינויי תודעה אלה הם לב ליבו של הצמצום או הקהות, הסימפטום המרכזי השלישי של הפרעת הלחץ הפוסט טראומטית. לא רק אימה וזעם מעוררת סכנה שאין מפלט ממנה. יש שהיא יוצרת שלווה מרוחקת. האירועים מוסיפים להירשם בתודעה, אבל נדמה כאילו נותקו ממשמעויותיהם הרגילות. התפיסות נעשות קהות או מעוותות, מלוות באלחוש חלקי או באובדן תחושות מסוימות. יש שמרגישים כאילו הדברים אינם קורים להם, כאילו הם צופים בגופם מבחוץ, והחוויה כולה אינה אלא חלום רע.

נפגעי טראומה שאינם יכולים לשקוע מאליהם במצב דיסוציאטיבי עשויים לנסות ליצור השפעות קהות דומות על ידי שימוש באלכוהול ובמשככים נרקוטיים.

אף על פי ששינויים דיסוציאטיביים בתודעה, או שכרות, עשויים להיות הסתגלותיים בשעת חוסר ישע גמור, הם נעשים גורמי הסתגלות לקויה לאחר שחלפה הסכנה. הואיל ומצבי התודעה האחרים האלה מקימים מחיצה בין החוויה הטראומטית ובין התודעה הרגילה, הם מונעים את האינטגרציה הנחוצה לריפוי. לרוע המזל, מצבי הצמצום או הדיסוציאציה, כמו סימפטומים אחרים של התסמונת הפוסט טראומטית, מגלים עקשנות מרשימה.

עקב כך, שוללים מעצמם פגועי הטראומה הזדמנויות חדשות להתמודדות מוצלחת, שיכולה להפיג את השפעת החוויה הטראומטית. הסימפטומים של צמצום, אף שהם מייצגים נסיון להתגונן מפניי מצבים נפשיים קשים, גובים מחיר גבוה בעד ההגנה שהם מספקים. הם מצמצמים את איכות החיים, ומנציחים את השפעות האירוע הטראומטי.

זליגמן, שעסקה בנפגעי פגיעה מינית, כותבת על הרצון של הנפגעים לא לחוש את הכאב: "מתוך נסיון להפחית את הסבל נמנעים הנפגעים מכל גירוי המעורר את זכרונות הטראומה, ונוטים לנתק את המגע עם אותם רגשות מאיימים. ההימנעות והניתוק גורמים לצמצום האישיות. ככל שהצמצום הופך לדרך חיים, כך נעשים נפגעי גילוי עריות מוגבלים יותר ביכולתם לחוות את העולם, ליצור, לתפקד על פי יכולתם ולקיים קשר בינאישי אינטימי".

ניתוק כמופע של הצמצום: האירועים הטראומטיים מעמידים בספק יחסי אנוש בסיסיים. הם חותרים תחת מערכות האמונה המעניקות משמעות לחוויה האנושית. הם מערערים את אמונת הנפגעים בסדר טבעי או אלוהי וקולעים אותם למשבר קיומי. הרגשת הביטחון בעולם, תחושה של אמון בסיסי, אינה מתקיימת. הרגשת האמון הבסיסי שלהם מתנפצת. הם מרגישים נטושים לחלוטין, מנודים מן המערכות האנושיות והאלוהיות של החיים. מכאן ואילך הרגשת ניכור וניתוק מחלחלת בכל מערכות היחסים שלהם. כאשר אובד האמון, נפגעי הטראומה מרגישים שהם שייכים למתים יותר מאשר לחיים.

האירועים הטראומטיים פוגעים באוטונומיה של האדם ברמה של שלמות גופנית בסיסית. הגוף נפלש, נפצע, מחולל. בסיפורי מעשי אונס מתואר אובדן השליטה הזה לעתים קרובות כצד המשפיל ביותר של הטראומה.

פתרון לקוי של הקונפליקטים ההתפתחותיים הנורמאליים בקשר לאוטונומיה מוליד בושה וספק. בעקבות האירועים הטראומטיים, הנפגעים מטילים ספק הן בזולת, הן בעצמם.

האירועים הטראומטיים מערערים את הרגשת הקשר בין היחיד לקהילה ומחוללים משבר אמונה. חוסר האמון הבסיסי, רגשות הבושה, האשם והנחיתות, הצורך להימנע מתזכורות לטראומה שעלולות להימצא בחיי החברה מביאים את הנפגע להתרחק מיחסים קרובים. אבל אימת האירוע הטראומטי מגבירה את הצורך בקשרים מגוננים. נפגעי הטראומה מיטלטלים לעתים קרובות בין בדידות ובין היאחזות חרדה בזולת.  הדיאלקטיקה של הטראומה פועלת לא רק בנפשם פנימה, אלא גם ביחסיהם הקרובים. התוצאה היא קשרים עזים ולא יציבים המיטלטלים בין קצוות.

נפגעי הטראומה סובלים מנזק לתבניות הבסיסיות של העצמי. הם מאבדים את האמון בעצמם, בזולת ובאלוהים. חוויות של השפלה, אשמה וחוסר ישע מתקיפות את הערכתם העצמת. רגשות עזים וסותרים של היזקקות לזולת ופחד מפניו פוגעים ביכולתם לכונן יחסים אינטימיים. הזהות שיצרו להם לפני הטראומה נהרסה ללא תקנה. כאשר הנפגע חי בדיאלקטיקה זו, אין לו שיפוט נכון ומציאותי, שיפוט הכולל: הכרה בנסיבות האיומות של האירוע הטראומטי, הכרה בטווח התגובות הנורמאלי של הקורבן, הכרה בנזק הפסיכולוגי וקבלה של תהליך החלמה ממושך.

הדיאלקטיקה של הטראומה: לואיס הרמן כתבה כי שתי התגובות המנוגדות של סכנה כובשת, הפלישה והצמצום, יוצרות תנועת מטוטלת. הדיאלקטיקה של מצבים נפשיים מנוגדים היא אולי התכונה האופיינית ביותר של הסימפטומים הפוסט טראומטיים. ניתן לראות בהתנודדות זו ניסיון למצוא איזון מניח את הדעת בין מצבים קיצוניים, אבל האיזון הוא הדבר שחסר לפגועי הטראומה. הם מוצאים את עצמם לכודים בין שכחה לחוויה חוזרת של הטראומה, בין גלים של רגש עז, כובש, למצבים צחיחים של העדר כל רגש, בין פעולה גרויה ואימפולסיבית להימנעות גמורה מפעולה. אי יציבות זו מגבירה את תחושת חוסר הישע. זו דיאלקטיקה עם יכולת להנציח את עצמה.

ביביליוגרפיה:

הרמן, ג.ל. (2011). טראומה והחלמה, תל אביב: עם עובד.

זליגמן, צ. וס. זהבה. (2013). הסוד ושברו: סוגיות בגילוי עריות. תל אביב: חדקל.