כתבה פורסמה בגיליון "זוויות", ביטאון מורי הקולנוע בחנוך הדתי, גליון מספר 1, ערב ראש השנה תשע"ד. 

כתבה: ירדן כרם

מצלמת הקולנוע מוציאה מאתנו את המיטב במישור הטיפולי. המיטב מבחינתו הוא האומץ להתמודד עם סיפורי חיים קשים, עם טראומות, עם תסכולים, עם כאב.  למרות שהמצלמה היא למעשה חומר דומם, יש לה כוח להפיח חיים חדשים בנו עצמנו בכך שהיא מזמינה אותנו להתבוננות חדשה. המצלמה לעולם איננה "זבוב על הקיר", היא תמיד משפיעה. המצלמה לא רק מתעדת מציאות, היא גם יוצרת אותה.

אדם שמסכים להצטלם, הוא אדם ששם לב לרגע. המודעות שלו לעצמו ברגע הצילום – גדולה. אדם שמתראיין למצלמה חושף ומשתף, ולמצלמה יש כוח להוציא מהמצולמים את הסיפור שלהם ולהפוך אותו לדבר חי. 

המצלמה משמשת מעין כלי קיבול גדול אליו אנו יכולים לספר הכל, היא מכילה את כל מה שנאמר. היא איננה מבקרת, איננה שופטת, איננה מתנגדת. להיפך – המצלמה משמשת כזרז, היא מקצרת תהליכים בזה שגורמת לאנשים להגיע מהר אל המהות. אם ישנה מחשבה כי המדיה הינה דבר שמנתק אותנו מהחיים האמיתיים, אנו בעולם הווידאו – תרפיה חושבים כי קורה ההיפך.

לפני שנמשיך, אנסה לעשות קצת סדר בדברים: לפני כשנתיים הקמתי בבית הספר מעלה לקולנוע בירושלים מגמת לימודים בנושא תרפיה דרך קולנוע – וידאו תרפיה. במגמה זו אנו מכשירים את התלמידים להנחות תהליך טיפולי או תהליך של שינוי והעצמה עם מונחים.  לצד מגמת הלימודים הקמנו מרכז טיפולי בו אנו עובדים עם קבוצות בתהליך של וידאו תרפיה. אלו הן קבוצות בעלות מכנה משותף (נוער בסיכון, משפחת השכול, עולים חדשים, משפחות בהן יש ילד עם צרכים מיוחדים, קשישים ועוד) אשר עוברות דינמיקה קבוצתית בשילוב כלים טיפוליים שונים כמו ביביליותרפיה, פוטותרפיה (טיפול דרך תמונות), פסיכודרמה והרבה עבודה עם וידאו. קבוצות אלו מתבקשות להפיק סרט קצר המשקף את הקול הקבוצתי, את העניין שמעסיק את הקבוצה. הסרט יכול להיות עלילתי או דוקומנטארי.

למה טיפול דרך וידאו?

המצלמה מאפשרת לנו להתבונן על הדברים מנקודת מבט חדשה. אנו הולכים אל סיפור חיינו, אך בגלל שצריכים לעשות מזה סרט – ישנה עצירה של האוטומט לטובת חשיבה וארגון מחדש. ברגע זה הקורבנות נפסקת. מה שקרה, משמש עתה חומר גלם ליצירה, ניתן עתה לגעת בו מחדש, לחוות אותו שוב ולעבד אותו לחוויה אחרת, מיטיבה יותר. מי שהיה קורבן, הוא זה שקובע עתה מה יהיה בסרט. הוא הבמאי, או הצלם העורך או המפיק – הוא אדם יוצר ולא קורבן.

הקולנוע מאפשר לערכים טיפוליים להתהוות: ביטוי עצמי ואפשרות של תובנות חדשות, שחזור של סיפור חיינו, התבוננות בו ואפשרות לבנות את הסיפור אחרת ממה שהכתיבה לנו המציאות.

הקולנוע מחייב חשיפה ודרכו מערכות הגנה של מסכות, סודות והסתרות, מתמוטטות. חשיפה נמצאת בכל אקט של יצירה. אנו מספרים ומראים את עצמנו בכל תנועה של הגוף, בכל אמירה, בכל צליל, ציור או היגד שיוצא מאתנו. הקולנוע דרמטי מטיפולים אחרים בזה שהוא מאוד דומה לאמת. הקולנוע מראה אנשים אמיתיים במקומות אמיתיים, הוא לא אמנות מופשטת כמו המוסיקה. הקולנוע מאד קונקרטי – הוא אומר: כך וכך קרה לאיש הזה והזה ובאם האיש הזה הוא אני – הרי שהחשיפה הינה רבה.

הקרנת הסרט יכולה להיות לעיניו של המטפל בלבד או לעיני קהל גדול. בכל מקרה, הקרנת הסרט  הינה אירוע חזק מאד עבור היוצר שחושף ונותן עדות לעולם לגבי סיפורו. זהו רגע בעל משמעות עמוקה ליוצר – היוצר מזוהה מאד עם הסרט שלו אך הוא גם קשוב מאוד לקהל. זהו מצב של הזדהות עם הקשבה מאוד עמוקה החוצה – מה זה עושה לצופים? איך הם מגיבים? בדרך כלל אנו חיים בתוך עצמנו פנימה, ללא התבוננות איך אנו משפיעים על הסביבה, או איך הסביבה רואה אותנו. כאשר אנו מראים את עצמנו דרך הסרט, אנו רואים את עצמנו כפי שלא ראינו את עצמנו מעולם ובו זמנית אנו בודקים איך העולם מגיב אלינו. זהו רגע קשה אך מצמיח – ראיית עצמי מתוך עמדה של צופה בסרט ומתוך הקשבה אל תגובת הקהל.

הקולנוע נגיש היום לכולם. זו התרבות והשפה של ימינו. הקולנוע אינו מותיר אותנו אדישים, להיפך – התמונות והקול מתגנבים אל הנפש שלנו. הנגישות והעניין שיש בעולם ליצירת סרטים הופכת את הוידאו תרפיה לכלי טיפולי זמין ומיטיב. אנשים רוצים לעשות סרט. גם אם קשה לגעת בחומרי חיים קשים – ההזמנה לעשיית סרט מקלה על הקושי לגעת.

ההזמנה לעשיית סרט היא הזמנה לחבר אדם אל המשאבים שלו, אל משאבי היצירה. זו אפשרות לתת דרור לספר את הסיפור האמיתי לצד דמיון (אפשר להכניס לסרט דברים שלא קרו באמת – על מנת להשלים, לבנות סיפור חיים שלם), הסרט מאפשר לתת למודע לחפוף לצד הלא מודע, לתת לקונקרטי להיות לצד המופשט.

הקולנוע מזמין לחוויה. הוא מאפשר לנו להנכיח מצב רגשי, אולי אף לתת צורה למצב נפשי שלא היה נגיש אצלנו לפני העברת התכנים אל המדיום הקולנועי. ניתן להשתמש במצלמת הוידאו לא רק לעשייה של סרט עלילתי או דוקומנטרי, אלא גם ככלי להבעה של רגש, הלך רוח, עמדה נפשית דרך הוידאו ארט, שיכול לתת ביטוי למצבים שקשה לבטא אותם במילים.

היצירה הקולנועית הינה תהליך ארוך – אנו רואים כי בכל שלב של עשיית סרט הנפש מתארגנת מחדש. כבר מרגע ההחלטה לעשות סרט – קורה משהו מרפא בפנים. הפקת סרט כתהליך ארוך שכולל תחקיר, כתיבת תסריט, חיפוש אחר לוקיישנים לצילום, חזרות, צילומים ועריכה, מאפשר זמן לעבד את הסיפור האישי וזמן לעבד את התהליך שקורה בעקבות הפקת הסרט.

שלב העריכה, השלב האחרון של הסרט, מאפשר התייחסויות חוזרות ונשנות ברמות עיבוד שונות המקדמות תהליכי התבוננות פנימית והפנמה. בעריכה יש בחירה ויש ויתור. העריכה מחייבת דחיית סיפוקים על מנת לראות שמשהו חדש נוצר אחרי כל הוויתורים. תהליך העריכה מאפשר גם לשנות, לשכתב או לתקן את הסיפור. מלאכת השחזור והעיבוד הארוך מחוללת תמורה בזיכרון הטראומטי ומאפשרת למזגו בסיפור חייו של הנפגע.  

הקולנוע כמדיום, דורש עבודה קבוצתית ובכך מביא להעצמה וליצירת קשרים חברתיים חדשים. החלמה מטראומה חייבת להתקיים בתוך יחסים עם אנשים, היא לא יכולה להתרחש בבידוד, כפי שג'ודית הרמן כתבה בספרה "טראומה והחלמה". יצירת סרט מולידה קבוצת שייכות שעסוקה במטרה אחת.

לסיכום: הקולנוע ככלי מטפל אינו עובד דרך פרשנות או בנייה של מערכת היחסים בין מטפל ומטופל או עבודה של המטופל עם עצמו, אלא דרך הנכחה ונראות של סיפור חיים דרך כתיבה, משחק, צילום סרט וצפייה בסרט. המטפל מציע יחס של אמפטיה והכלה של המצב כפי שהוא ולא רצון לשנות אותו, מתוך כוונה שהמטופל יכיל את עצמו ויצליח להתבטא דרך המדיום הקולנועי. העיסוק ביצירה מאפשר רמות שונות של מודעות, הצפייה בחומרים מביאה לנראות – זה קיים, הסיפור שלי קיים בעולם ואו אז ניתן גם להיפרד ממנו. בין אם הפרידה קורית בתהליך העריכה, בהבנייה של סיפור חיים חדש ובין אם היא קורית אחרי הצפייה, בתהליך פנימי שקורה לאדם אחרי שצפה בעצמו.

הסרט עצמו ותהליך העבודה מהווים בסוף התהליך מצע שממנו אפשר לצאת לעבודה דינאמית מאד עמוקה. הקולנוע מאפשר לכך שהתודעה יכולה להכיל את מה שבלתי נסבל או בלתי ניתן להכלה.

הקולנוע הינו מדיום שנענים לו. ראינו כי המצלמה מזמינה אנשים לספר את הסיפור שלהם, גם אם מעולם לא סיפרו לאף אחד. המצלמה משמשת כמעין פסיכולוג וכזרז לספר את סיפור החיים, אליה פונים ומספרים לה את הדברים הכואבים והקשים. המצלמה היא מעין ישות שנעשית עדה לסיפור. היא עדה ובעלת ברית, היא מכילה את הסיפור ומקבלת אותו ללא ביקורת וללא שיפוט. המצלמה נשארת נאמנה לסיפור.

כמו כל טיפול באמנות, גם הקולנוע מאפשר "לעשות את" במקום "לדבר על". אנחנו חווים יותר מאשר מדברים. הקולנוע מאפשר להנכיח בצורה ובחומר מצב רגשי, קושי וקונפליקט.

עד כה דיברנו על היוצר, אך הקולנוע מטפל גם בצופה. רות נצר בספרה "הקולנוע מטפל בנו" (רסלינג, 2013) היטיבה לתאר את התהליך:

בתוך עולם הקולנוע יכולתי להתמסר ללא חשש, יכולתי לשכוח את עצמי לחלוטין. אף כי מבלי דעת פגשתי כך את עצמי שלא נודע לי עד כה. כי כמו בכל אמנות, הקולנוע משקף לא רק את עולמו של היוצר אלא גם את עולמו של האדם הצופה, בניסוח של המשוררת אגי משעול: "זה הרגע בו מתברר לי כי אני המסך, וכי הדרך היחידה לגלות מי אני היא לנחש מה מוקרן עליי".

תהליך נוסף של עבודה טיפולית דרך הקולנוע הוא דרך צפייה בסרטים –  הסינמה תרפיה. זה תהליך נוסף, חשוב, שמלווה את יצירת הסרט. החיים שהסרט יצר דרך השחקנים, הדיאלוגים, תנועות המצלמה, עדשות המצלמה, הסמלים, הדימויים, המבטים, השתיקות – חודרים אלינו הצופים ומניעים את הנפש שלנו. הסרט אינו רק הפצע של הבמאי – הוא גם הפצע שלנו. וגם שם ישנה הזדמנות לטיפול.