מה עושה דב אחרי מצב טראומטי. מה קורה עם חיות בטבע. כאשר הדוב נמצא בסכנה, והוא אינו יכול לברוח או להכות – הוא קופא. אבל, לאחר שהדוב מבין שהוא איננו בסכנה,  הדב עושה דבר מדהים – הוא רועד בכל הגוף שלו ובכך הוא פורק את הקפאון. לאחר שהוא פורק את האנרגיה הטראומטית המיותרת מהגוף שלו, הוא מסדר את הנשימה שלו. לאחר מיכן הדב קם והלך חזרה להתנהלות רגילה כאילו כלום לא קרה. הוא רעד ורעד כמו שהיה צריך ובזה הוא שיחרר את הטראומה שלו.

בני האדם לא רועדים בגלל שהם תרבותיים… בני האדם איבדו את היכולת לפרוק, לשחרר את האנרגיה העצומה שקפאה.

המוח האנושי חושב שרעידות, בכי או כל תגובה גופנית היא תגובה שאיננה ראויה, איננה נכונה ואיננה תרבותית.

ולכן אנחנו כולאים את המשקע הקפוא של הטראומה בגופנו, במקום לשחרר אותו.

האנרגיה הרבה שהיתה בלחימה או בבריחה לא נעלמת – אלא נלכדת בגוף.

כאשר הגוף שלנו מכיל אנרגיה שקפאה נגיב בהיפר או בהיפו.

אחרי ארוע טראומטי אנחנו יוצאים מחלון הסבילות, מהמקום המאוזן שאולי היה לנו לשני מצבים:

• הפעלת יתר חרדתית.
• תת הפעלה הימנעותית.

אם אנחנו בהיפר – נהיה היפר אקטיביים, לחוצים נורא, עוברים מדבר לדבר, כל דבר מכעיס או מעצבן או מציף, לא יכולים לשבת בשקט, לקרוא, להנות ממוסיקה, קופצים מנושא לנושא.

ההיפו הוא מצב של דכאון, יוצאים מעט מאד מהבית, מרגישים חלשים, בלי כחות, עייפים, בלי עניין ורצון לעשות משהו, מעבירים את הזמן בלי תוכן ממשי.

או, מה שקורה אצל הרבה – נחיה את חיינו במעברים בין מצבים של היפו להיפר וחוזר חלילה, כאשר חווית ההיפו היא חוויה שהסכנה קורית ממש עכשיו.