מאמר זה יעסוק בנושא האבל על אובדן טראומטי.

כדי למקם אותנו, אזכיר כי ג'ודית לואיס הרמן כותבת על תהליך ההחלמה כתהליך שמורכב משלושה חלקים:

• יצירת בטחון
• זכירה ואבלות
• קשר מחודש עם החיים הרגילים.

בסקירות הקודמות דברנו על יצירת הביטחון ועל השלב השני – הצורך לספר את סיפור הטראומה,  נשיאת העדות ככלי טיפולי.

הרמן מצטטת את פרויד שמתאר את גישת המטופל למלאכת החשיפה:

"המטופל צריך למצוא את האומץ לכוון את מעייניו לתופעות של מחלתו. אל לה למחלתו להיתפס עוד בעיניו כבזויה, אלא עליו לראות בה אויב כערכו, חלק מאישיותו, שיש בסיס מוצק לקיומו וממנו יש להוציא דברים בעלי ערך לחייו בעתיד.

כך נסללת הדרך…. להשלמה של החומר המודחק, הבא לידי ביטוי בסימפטומים שלו ובה בעת נמצא מקום לסובלנות מסויימת למצב של היות חולה".

כאשר המטופל מספר את סיפור הטראומה שלו, יש לשלב זאת עם השלב הראשון – הצורך לשמור על בטחון. זו מלאכת אמנות של מציאת הקצב הנכון – לא לספר מהר מידיי, אך גם לא לצמצם או להכחיש.

הרמן כותבת כי שחזור הטראומה כולל גם בחינה של משמעות האירוע. היא כותבת כי האירוע הטראומטי תובן מן האדם הרגיל להיות לתיאולוג, לפילוסוף ולמשפטן.

"המטופל עומד אילם לפני ריקנותו של הרוע ומרגיש בקוצר ידה של כל מערכת הסברים מוכרת. נפגעי מעשי זוועה בני כל גיל ותרבות מגיעים בעדויותיהם לנקודה שבה כל השאלות מצטמצמות לשאלה אחת, הנשאלת בבעתה ולא בזעם דווקא: למה? – התשובה נעלה מבינת אנוש".

שאלה נוספת שמטרידה את המטופל היא השאלה – למה אני?

הטראומה נושאת עמה אובדן בלתי נמנע. המבנים הפסיכולוגיים של אמון ובטחון באחר – מתערערים. אלו שנפגעו בגופם (ולא רק בנפשם) מאבדים את תחושת התומה הגופנית. מי שאיבדו בני אדם חשובים בחייהם, עומדים לפני ריקנות.

האובדנים רבים וסמויים מן העין או לא מזוהים.

השקיעה באבלות היא המשימה הנחוצה ביותר בשלב זה (אחרי סיפור הטראומה), אך גם המפחידה ביותר. מטופלים רבים חשים כי זו משימה שאי אפשר להתגבר עליה. הם חוששים שאם יתנו לעצמם להתאבל, הם לעולם לא יצאו משם.

ויש שחושבים שאם הם יתאבלו – זה אות נצחון למענים שלהם.

הרמן מציגה תמונה הפוכה: לחוש אבל ואובדן הינו מעשה של גבורה. זו פעולה שמתנגדת למענה ולא נכנעת לרצונו. זו פעולה שמשיבה לנפגע את היכולת לחוות את מגוון הרגשות. "רק בכוח האבלות על כל מה שאבד לו יוכל המטופל לגלות את חייו הפנימיים שההרס אינו מושל בהם".

האבלות חשובה, אך היא מעוררת התנגדות. ההתנגדות לחוות אבל הינה הסיבה לקפאון בשלב השני של ההחלמה.

הרמן אומרת כי נקמה רק מגבירה את תחושת העינוי, משום שהיא תמונת ראי של ההתעללות. בנוסף לזה, נקמה אינה יכולה לתקן את הנזק שנגרם או לפצות עליו.

הנפגע צריך להשלים עם חוסר האפשרות לקחת נקם. הכעס שלו מקבל צורת כעס חזקה ומספקת יותר: חרון מוסרי. תחושה זו מוציאה את הנפגע מפנטזיית הנקם ופותחת לפניו דרך להשיב לעצמו הרגשת כוח, מבלי להיעשות פושע בעצמו.

הרמן כותבת כי "נפגעי התעללות כרונית בילדות צריכים להתאבל לא רק על מה שאבד להם, אלא גם על מה שלא היה להם מעולם. הילדות שנגזלה היא אבדה בלתי חוזרת".

לאבלות יש כוח משקם גם במקרים אלו.

ביביליוגרפיה:

הרמן, ג.ל. (2011). טראומה והחלמה, 213 – 238, תל אביב: עם עובד.