על חשיבותה של נשיאת העדות:
במאמר הקודם דברנו על ההכרח שיש בלספר את סיפור הטראומה. החלמה לא יכולה "לדלג" על השלב הזה.
צביה זליגמן, שעובדת עם נפגעי פגיעה מינית, כותבת על הרצון של הנפגעים לא לחוש את הכאב: "מתוך ניסיון להפחית את הסבל נמנעים הנפגעים מכל גירוי המעורר את זכרונות הטראומה, ונוטים לנתק את המגע עם אותם רגשות מאיימים. ההימנעות והניתוק גורמים לצמצום האישיות. ככל שהצמצום הופך לדרך חיים, כך נעשים נפגעי גילוי עריות מוגבלים יותר ביכולתם לחוות את העולם, ליצור, לתפקד על פי יכולתם ולקיים קשר בינאישי אינטימי". (זליגמן, 2013, עמ' 241).
סיפור הטראומה – נשיאת העדות – הינה האפשרות של נפגע לא להתעלם מאותם רגשות מאיימים, לא להימנע ולא להתנתק, אלא ההיפך – להתחבר.
הטקסט המרתק ביותר בעיני לגבי התהליך של שחזור או סיפר הטראומה, הינו הספר המעולה והסוחף של שושנה פלמן ודורי לאוב – "עדות".
פלמן ולאוב מסבירים בדרכם המרתקת את הטיפול שקורה בד בבד עם נתינת עדות על משבר (פלמן ולאוב, 2008).
מסירת עדות היא תהליך שבו האדם מבין ולומד את עצמו. העדות היא מעין תביעת בעלות מחודשת על האירוע, ולרוב יש לה פונקציה משחררת וחיונית.
לאוב כותב על נחיצותו של מאזין לעדות. הדברים מרתקים, משום שלאוב מסביר את המנגנון של הזדהות השלכתית: נשיאת עדות היא תהליך הכולל את המאזין. תפקיד העדות לשנות משהו אצל הנמען. הקשבה לעדות אינה מיועדת לרכישה של ידע חדש, אלא בראש ובראשונה היא פונה אל היכולת של הנמענים לשנות את עצמם לאורו של המידע החדש.
העדות מבקשת לחולל שינוי. כדי שתהליך העדות יוכל להתרחש נדרשת ערבות, נוכחות אינטימית וטוטלית של אחר בעמדת השומע. כאשר הסיפור מוצא אזן קשבת, נולדת ההכרה, ה"ידיעה" של האירוע. האמת מתגלה.
המאזין לטראומה לוקח חלק באירוע הטראומטי ושותף בהחזקתו. במעמד זה המאזין חווה את הטראומה, גם אם באופן חלקי.
העדות היא בעיקרה החצנה של האירוע. "החצנה זו של האירוע עשויה להתרחש ולצאת אל הפועל רק כאשר הניצול מצליח לנסח את הסיפור ולמסור אותו, להעביר אותו במילים, לאחר שמחוץ לעצמו – כדי שאז יוכל לשוב ולקחת אותו לעצמו, להחזירו פנימה" (לאוב, 2008, עמ' 16-41).
פלמן ודורי מצביעים על חלקו של המטפל – כשותף פעיל להחייאת הארוע, כאדם שגם עליו לעבור תהליך במהלך ההקשבה שלו לנשיאת העדות.
ביביליוגרפיה:
זליגמן, צ. וס. זהבה. (2013). הסוד ושברו: סוגיות בגילוי עריות. תל אביב: חדקל.
פלמן ש. וד. לאוב. (2008). עדות – משבר העדים בספרות, בפסיכואנליזה ובהיסטוריה, תל אביב: רסלינג.