פוסט זה כותב על יחסי הריפוי בין המטפל למטופל:

לואיס הרמן כותבת ש – "גרעין חווית הטראומה הנפשית הוא הנישול מכוח והניתוק מן הזולת, ולכן ההחלמה מבוססת על העצמה (empowerment) ועל יצירת קשרים חדשים. ההחלמה יכולה להתנהל רק בתוך הקשר של יחסים, בהם שבים נפגעי הטראומה ובוראים את הכשרים הנפשיים שנפגעו או עוותו בידי החוויה הטראומטית. כשרים אלה כוללים יכולות בסיסיות לאמון, לאוטונומיה, ליוזמה, לכשירות, לזהות ולאינטימיות.

לואיס הרמן מדגישה שהחלמה אינה יכולה לקרות בבידוד, היא חיבת לקרות בתוך מערכת יחסים.

עקרון ההחלמה הראשון הוא העצמת נפגעי הטראומה. העצמת נפגעי הטראומה פירושה לתת להם להיות מחוללי החלמתם ומושליה.

התרפיסטים הטובים הם אלה שלא מנסים לשלוט בנפגע/ת אלא נותנים תוקף לחוויה שלו/ה ועוזרים לו לשלוט בהתנהגותו/ה.

תפקיד התרפיסט לעזור למטופל – לסייע למטופל להשלים את המלאכה שהוא מנסה לעשות באופן ספונטני ולהשיב לקדמותו את יסוד השליטה המחודשת.

התרפיסט מבטיח לכבד את האוטונומיה של המטופל ע"י דבקות בעמדה חסרת פניות וניטרלית, כאשר "חוסר פניות" פירושו שהתרפיסט אינו משתמש בכוח המוענק לו ביחסיו עם המטופל כדי לספק את צרכיו האישיים, ו"נייטרלי" פירושו שאין הוא נוקט עמדה בקונפליקטים הפנימיים של המטופל ואינו מנסה לנווט את החלטות החיים שלו.

התרפיסט נקרא להיות עד לפשע. שומה עליו לנקוט עמדה של סולידריות עם הקורבן, להבין את  העוול הבסיסי שבחוויה הטראומטית ולהבין את הצורך בפתרון שישיב הרגשת צדק כלשהי. הסולידריות מתבטאת במחויבותו לאמירת אמת בלי כחל וסרק.

לואיס הרמן מצטטת את קרדינר שאמר ש – "החלק המרכזי של התרפיה צריך להיות פקיחת עיניו של המטופל" לטבעם של הסימפטומים שלו ולמשמעותם, עליו לעזור לו לשוב ולקנות לו אחיזה בעולם החיצון ודבר זה אינו יכול להיעשות בגישה שגרתית וחטופה של מתן תרופות.

חוזה התרפיה:

"הברית בין המטופל לתרפיסט נרקמת בעבודה משותפת. עבודת התרפיה היא יגיעת אהבה ומחויבות לשיתוף פעולה כאחד. זו מערכת יחסים ייחודית, בה שני השותפים מתמסרים למשימת ההחלמה".

תפקיד התרפיסט: להביא את הידע והמיומנות שלו, להבטיח סודיות, להקשיב, להיות עד.

תפקיד המטופל: גילוי עצמי, הבטחה לספר את האמת, לשלם עבור הטיפול.

התרפיסט צריך להדגיש באוזני המטופל/ת את החשיבות שבאמירת אמת ובגילוי מלא, מאחר שלמטופל/ת יש…סודות רבים, בכללם סודות שהוא שומר מפני עצמו.

הכללים העיקריים הינם: התייצבות לפגישות בנאמנות, שיתוף פעולה, אמירת האמת.

יש לשים לב למערכת היחסים בין המטפל למטופל. המטופל חש כמיהה עזה להצלה, תחושה אותה הרגיש בזמן הטראומה. בו זמנית, היכולת שלו לרחוש אמון בעולם ובבני אדם ניזוקה מאד. המטפל יכול לחוש צורך לפצות את המטופל על מה שעבר – ציפייה בלתי אפשרית למימוש. יש לשים לב שאין שכפול של מצב ההתעללות הראשוני. כלי העזר לכך הוא תשומת לב קפדנית לגבולות היחסים התרפויטיים – הבנה כי זו מערכת יחסים טיפולית (ולא חברית), קביעה ברורה של תדירות הפגישות ואורכן וחוקים ברורים לגבי קשר באם יש מצבי חירום בין המפגשים.

הדיאלקטיקה של הטראומה (אותה סקרנו בפוסט הקודם) יכולה לקרות גם אצל המטפל, שלעתים צריך להתגונן מפני הרגשות הגוברים עליו. המטפל יכול להתרחק, לעשות פעולות אימפולסיביות ופולשניות (פריצת גבולות, נסיונות לשלוט במטופל), לצמצם את עצמו (להטיל ספק במציאות של המטופל, להתכחש לה, להיות קהה או דיסוציאטיבי, להמעיט בערכו של החומר הטראומטי, לנטוש את המטופל).  המטפל חייב במערכת תמיכה משלו.

הרמן מזכירה את ההישג ההתפתחותי של ראשית החיים – אמון בסיסי. אריק אריקסון מציין מהו ההישג ההתפחותי של הבגרות – תומה: "תומה היא היכולת לאשר את ערך החיים לנוכח המוות, להשלים עם הגבולות הסופיים של חיי האדם ועם המגבלות הטרגיות של מצבו ולקבל את המציאות הזאת בלי לומר נואש. תומה היא היסוד שעליו נבנה האמון בראשית החיים, ועליו גם אפשר לשקם אמון שהתמוטט. השילוב בין תומה ואמון ביחסי טיפול משלים את מחזור הדורות ושב ומוליד את ההרגשה של קהילה אנושית, שנהרסה בידי הטראומה".

הפוסט הבא יעסוק בשלושת שלבי ההחלמה, עליהם לואיס הרמן מצביעה:

• יצירת בטחון.
• זכירה ואבלות.
• קשר מחודש עם החיים הרגילים.

ביביליוגרפיה:

הרמן, ג.ל. (2011). טראומה והחלמה, תל אביב: עם עובד.