הפרעת זהות דיסוציאטיבית:

במאמרים הקודמים דברנו על הצורך ביצירה של ביטחון ועל הצורך לספר את סיפור הטראומה,  נשיאת העדות כמהלך משמעותי בטיפול.

אבל – מה קורה כאשר לא זוכרים את מה שהיה?

לואיס הרמן כותבת כי במקרה של ילדים שהיו נתונים להתעללות ממושכת – סיכויים גדולים שיגדלו להיות מבוגרים דיסוציאטיביים.

הדיסוציאציה יכולה להיות בעלת צורות שונות – לא לזכור את האירועים הטראומטיים כלל, או לזכור רק את חלקם. אפשרות נוספת של דיסוציאציה הינו המצב שהמטופל/ת כן זוכר/ת, אבל לא מצליח/ה לקשור את הטראומה להפרעות הנפשיות שיש בהווה.

המקרה הקיצוני של דיסוציאציה הוא המצב הנפשי שלואיס הרמן קראה בשם – אישיות רבת פנים.

פרופ' אלי זומר, פסיכולוג קליני מומחה-מדריך, נשיאן לשעבר של החברה האירופית לטראומה ודיסוציאציה ושל החברה הבין לאומית לחקר טראומה ודיסוציאציה ומחברם של יותר ממאה פרסומים בשדה מחקרי זה, קורא להפרעה בשם: הפרעת זהות דיסוציאטיבית.

שם ההפרעה באנגלית הינו Dissociative Identity Disorder, ובקיצור: DID, ההפרעה החמורה שבהפרעות הדיסוציאטיביות.

במאמר שיצא לפני חודשים ספורים: "איחוי שברים בנפש – קווי הנחיה לטיפול בהפרעת זהות דיסוציאטיבית" (המאמר מופיע בספר: "משחזור לזכרון – טיפול בטראומה נפשית", בעריכת יעל להב וזהבה סולומון, רסלינג, 2019), זומר כותב כשם שלואיס הרמן כתבה, כי שורשיה של הפרעת זהות דיסוציאטיבית נעוצים בחוויות טראומטיות שך הזנחה והתעללות מתמשכת בילדות.

זומר ולואיס הרמן כתבו כי הפרעה זו יכולה להיות נסתרת מין המודעות האישית של הלוקים בה ושל מטפליהם. אבחון של ההפרעה הזו לוקח כ – 6 שנים. לתרפיסט לוקח זמן לאבחן, בשל בורות או הכחשה, והמטופל מסתיר את מצבו בשל בושה ופחד.

בפוסט זה לא אתאר את עבודת הטיפול, אלא את הפתולוגיה:

זומר כותב כי "התחילית 'דיס' באנגלית מציינת שלילה. דיסוציאציה (ניתוק) היא היעדר אסוציאציה, כשל בקשר בין אלמנטים שאמורים להיות בקשר ביניהם. חוויות דיסוציאטיביות מייצגות כשל בתפקידים האינטגרטיביים של ההתנהגות, המודעות, הזיכרון, התפיסה או הזהות". (זומר, עמ' 386).

הקשר בין טראומה לדיסוציאציה ידוע כבר לפחות 130 שנים, אל לאחרונה הוא זוכה לעניין מחודש ולפריחה מדעית.

זומר כותב כי למרות שרוב האנשים עם פתולוגיה דיסוציאטיבית חמורה מדווחים על חשיפה למגוון של טראומות ילדות קשות – מרבית האנשים שנחשפו לטראומות ילדות קשות לא פיתחו תסמונות דיסוציאטיביות משמעותיות.

מכאן מבינים כי טראומה הינה משתנה הכרחי להתפתחותה של פתולוגיה דיסוציאטיבית קשה, אבל טראומה איננה תנאי מספיק.

כאשר חוקרים טראומת ילדות יש לשים לב לעוצמת הטראומה, לתכיפות שלה, למידת הקרבה לפוגע והאם נוצרה היקשרות בלתי מאורגנת, מצב בו הילד פוחד ומבוהל מהתנהגותם של ההורים.

כיצד או מדוע קורית הפתולוגיה:

זומר כותב: "ילדה הנופלת קורבן להתעללות בלתי נשלטת ובלתי נסבלת, נאלצת להכיל בתוכה לפחות שתי מציאויות שונות שאינן מתיישבות זו עם זו. האחת קשורה למציאות הנורמלית לכאורה, כפי שהיא היתה רוצה להאמין בה, ואילו האחרת מייצגת את המציאות העגומה והמוכחשת הנחווית על ידה" כדי לשאת את הסבל, וכדי להיענות לציפיית המשפחה כי הילדה תסתיר ותכחיש את מה שקורה, הילדה צריכה לשבש את תפיסת המציאות הקשה והכואבת שלה. "הלחץ לעיוות בוחן המציאות משרת את הצורך המובן לשמר את דמויות ההורים המופנמות כדמויות מיטיבות ואת הצורך הנואש לשמר את ההיקשרות אליהן". (שם, עמ' 387).

ילד/ה אשר נופל/ת קורבן להתעללות, עלול/ה לפתח זיכרונות מפוצלים בדפוסים מופרדים של חשיבה, חישה, רגש והתנהגות. הדפוס הזה שנוצר בילדות, יתפתח לאורך השנים לכדי "מצב-אני", מושג שטבע פול פדרן, תלמידו של פרויד.

מצבי האני הינם אשכולות מאורגנים של אישיות הכוללת תפיסות, מחשבות ורגשות.

זומר כותב "מצבי האני, המייצגים התמיינות (דיפרנציאציה) מסתגלת ובריאה של האישיות, עלולים לקבל פונקציות הגנתיות כאשר האישיות המתפתחת נתונה תחת טראומה מתמשכת, ולהפוך מופרדים בגבולות זהות ואמנזיה נוקשים ובלתי חדירים. זומר מציין כי מצבי אני אלו אינם אישיויות נפרדות, אלא מבנים אישיותיים מובחנים שתפקידם לאחסן באופן מופרד חוויות ספציפיות, רגשות קשים, תחושות גוף מביכות ו/או זיכרונות אפיזודיים בלתי נסבלים".

הפרעת זהות דיסוציאטיבית, שכונתה בעבר הפרעת זהות מרובה (Multiple Identity Disorder), היא הפרעה נפשית שנוצרת בזמן של התעללות מתמשכת בתקופת הילדות. הילד חווה את עצמו כמפוצל לשתי זהויות מובחנות (או יותר). לכל זהות יש יכולת השפעה והשתלטות על הגוף.

"ההפרעה מייצגת כישלון מסיבי ביכולות האינטגרטיביות של הנפש תחת עול טראומות ילדות מתמשכות של הזנחה, אלימות נפשית, פיזית או מינית". (שם, עמ' 388).

קלינאים מצאו כמה טיפוסי זהויות בקרב המתמודדות (זומר כותב בלשון נקבה) עם הפרעת זהות דיסוציאטיבית:

• האישיות המארחת (Host). זו האישיות שבדרך כלל תחפש את הטיפול. אישיות זו מאופיינת בדיכאון ויש לה "חורים בזיכרון", שהינם תגובה לטראומה. הזהויות האחרות, אשר נושאות את הזיכרונות הטראומטיים, לרוב, אינם מודעות לזהות זו.
• זהות רודפנית. הזהות הזו עוינת בדרך כלל את הזהות המאחרת ועלולה לדחוף אותה לניסיונות אובדניים או להתנהגויות של השחתה עצמית.
• זהות ילדית אשר משמרת בצורה ממודרת את צורכי הילדה הבלתי מסופקים ואת הזיכרונות הטראומטיים המוסתרים ממודעותה של האישיות המארחת.
• אצל מי שנוצלו מינית תהיה דמות נוספת – דמות הזונה. דמות זו קימת גם אצל גברים. דמות זו נוצרת כדי לאפשר שיתוף פעולה עם הדמות המתעללת, וכדי לוודא שהיא תבוא על סיפוקה במהירות האפשרית. זהות זו נכנסת לפעולה בפעילות מינית, או שהיא תופסת פיקוד כדי לחוש תחושות עוצמה. זהות זו יכולה לקחת פיקוד כאשר היא איננה זוכרת את הזהות המארחת.
• זהות של המין השני – זהות זו קיימת כמעט בכל המקרים של DID. זהות כזו נוצרת לרוב בתקופת הטראומה, כדי להעניק לילד/ה את היתרונות של חווית זהות ותחושת הערך המיוחסת לבני המין השני.

כאמור – פתולוגיה זו בבסיסה באה להגן על הילד/ה שעובר/ת התעללות. זהו מנגנון הגנה. באם מנגנון ההגנה עובד היטב, אפשר לא לזהות את הפתולוגיה.

כשל של מערכת ההגנה הדיסוציאטיבית יכול לעורר סבל – במקרים אלה "דולף" חומר נפשי (כמו זיכרונות או רגשות) מהזהויות המנותקות הנושאות את חותם הטראומה אל מערכת הזהויות האחראית לתפקוד היום-יומי.

דליפה כזו מביאה סבל רב: בלבול, מצוקה, קשיי היקשרות, קושי בוויסות רגשי, חרדות, דיכאונות, תסמינים פוסט טראומטיים, שמעית קולות של הזהויות החלופיות, תסמיני אובדן זיכרון, חוויות של עמעום רגשי, אובדן השליטה בהתנהגות, בקוגניציה וברגש. (שם, עמ' 389).

זומר מציין כי ההפרעות הדיסוציאטיביות בכלל, ביניהן DID, אינן הפרעות נדירות. לדעתו, מקרים רבים של פתולוגיה זו אינם מאובחנים, משום שתסמיני ההפרעה לרוב אינם גלויים לעין.

רק 6% מאוכלוסיית ה DID חיה עם תסמיני ההפרעה באופן גלוי לעין וברור לזיהוי על בסיס קבוע. אצל 94% מהלוקות ב DID יחשפו רוב הזמן רק ראיות קלות או מרומזות על ההפרעה, אם בכלל, ולכן הזיהוי מאד קשה. זומר מוסיף כי חלון הזדמנות לאפיין את ההפרעה הינו במצבי דחק קשים או כאשר המטופלת מופעלת עלך ידי טריגרים טראומטיים.

לסיכום – הפתולוגיה המרכזית של ההפרעה הינה דיסוציאציה מבנית בזהות על רקע של טראומות בלתי מעובדות בגיל הילדות, הכוללת ליקויים שוטפים בזיכרון ובתחושת העצמיות (sense of Agency).

הפוסט הבא יסקור את ההתערבות הטיפולית.

ביביליוגרפיה:

זומר א. (2019). "איחוי שברים בנפש – קווי הנחיה לטיפול בהפרעת זהות דיסוציאטיבית", בתוך: משחזור לזכרון – טיפול בטראומה נפשית, בעריכת יעל להב וזהבה סולומון, עמ' 385 – 391, תל אביב: רסלינג.

הרמן, ג.ל. (2011). טראומה והחלמה, תל אביב: עם עובד.