הקשבה

ההקשבה הינה בין הדברים המרכזיים שאנו עושים בהתמקדות.

המהות של ההתמקדות היא בעצם הקשבה אל התחושה המורגשת. האני הנוכח מקשיב לתחושה המורגשת שמתהווה בו.

המתמקד מתאר את התחושה המורגשת והממקד מקשיב. ההדהוד הינו הביטוי של הקשבה.

הדהוד

שאנו אומרים הדהוד, כוונתנו לחזור כמו הד על דברי המתמקד, על מנת שהוא ישמע את דבריו שוב.

ההדהוד, היכולת לחזור על דבריו של המתמקד, מבטאת את ההקשבה שלנו אליו.

כאשר מקשיבים יש יכולת להדהד, כלומר לומר בחזרה לאדם האחר (מטופל, מתמקד, חבר להתמקדות) את מה שהוא אמר  – בדיוק, או את תמצית דבריו, בלי כוונה לשנות, להוסיף או לגרוע.

מדוע יש טעם להדהד:

למה אנחנו חוזרים על מה שמישהו אחר אומר?: בחיים הרגילים זה מאד מעצבן או מעליב. בעולם של ההתמקדות (וטיפולים אחרים) זה המפתח. מדוע?

את הרעיון של ההדהוד לא המציא ג'נדלין, אלא כמה לפניו. אנו נזכיר את קרל רוג'רס, אבי הגישה – פסיכותרפיה ממוקדת לקוח. גם הוא לא המציא את ההדהוד, אבל הוא זה שהפך את ההדהוד לטכניקה מוכרת, טכניקה הנלמדת באוניברסיטאות ומיושמת בטיפולים.

רוג'רס הובן בזמנו לא נכון. אנשים הבינו כיח מטרת ההדהוד הינה להדהד רגשות. בשנות ה-80 רוג'רס הרגיש צורך להסביר מדוע להדהד, בגלל השימוש המוטעה בכלי זה. רוג'רס הסביר כי מטרת ההדהוד איננה להדהד רגשות, אלא כדי לבדוק אם המטפל הבין נכון את עולמו הפנימי של המטופל. האם הוא באמת נמצא בעולמו, כפי שהוא מתבטא ברגע הזה.

המטפל מנסה כל פעם בעצם לענות על השאלה הלא נשאלת:

Is this the way it is in you? Am I catching just the color and texture and flavor of the personal

meaning you are experiencing right now? If not, I wish to bring my perception in line with your's.

אבל רוג'רס הבחין בגורם נוסף – הוא שם לב שהלקוח מרוויח משהו נוסף מעצם זה שהמטפל בודק אם חווה נכונה את עולמו הפנימי של המטופל. יש משהו מעבר לכך שהמטפל והמטופל יודעים כי המטפל הבין נכון את הרגש ואת המשמעות – הדבר הנוסף הינו שההדהוד מחדד את התחושה אצל המטופל.

ההדהוד בהתמקדות מחדד את התחושה אצל המטופל:

יוג'ין ג'נדלין, שהחל את הקריירה הפסיכותרפיסטית שלו כתלמיד של רוג'רס, התעניין בצד של המטופל בתהליך הטיפולי. הוא התעניין מדוע מטופלים מסויימים נתרמו מאד מטיפול ואחרים פחות. והוא חקר את ההדהוד.

What do we assume the client  will do with a listening response? We hope and assume that clients will check the response, not against what they said or thought, but against some inner being, place, datum.

An effect might be felt, an inward loosening, a resonance.

What seemed to be there was expressed and heard. It need not be said again. For some moments there is an easing inside. (In theoretical terms the interpersonal response has carried that forward). Soon something further comes. What was there turns out to have more to it.

We hope that clients will check not only what we say, but also what they say, against that inward one.

(Gendlin, The Client's Client)

המחקר של ג'נדלין הראה שהיכולת לבדוק את התחושה שיש בפנים, היא הגורם המכריע אם טיפול יהיה מוצלח או לא. ומכאן והלאה ג'נדלין טען כי התפקיד העיקרי של המטפל הוא להקשיב, אבל אם רוג'רס אמר שעל המטפל להקשיב על מנת לוודא אם המטפל הבין נכון את המטופל, ג'נדלין אומר כי המטפל צריך להקשיב על מנת לתמוך ביכולת של המטופל להקשיב לעצמו. כלומר – המטופל בודק את עצמו, האם מה הוא אמר בתיאור שלו, מתאים עם התחושה.

הקשבה, הבאה לידי ביטוי בהדהוד, אינה אמורה להיעשות כטכניקה, אלא כביטוי של הנוכחות של המטפל למען או עם המטופל.

A safe and steady human presence willing to be with whatever comes up is a most powerfull factor. If we do not try to improve or change anything, if we add nothing, if however bad something is we only say what we understand exactly, such a response adds our presence helps clients to stay with and go further into whatever they sense and feel just then. This is perhaps the most important thing that any person helping others need to know.

(Gendlin, Focusing Oriented Psychotherapy)

שלוש סיבות להדהוד:

הסיבה הראשונה להדהוד היא לאפשר, לתמוך במטופל לבדוק בעצמו את התחושה הפנימית שלו – האם היא מתאימה עם התיאור שהוא אמר.

סיבה שניה: לבטא נוכחות בהווה ועמדה לא שיפוטית כלפי מה שנאמר.

סיבה שלישית: לאפשר ולעזור למטופל לקיים מערכת יחסים בין האני הנוכח בהווה לבין אותו "משהו".

הקשבה, אם כך, היא היכולת והכוונה להדהד למטופל את דבריו, על מנת לאפשר למתמקד לשמוע מחדש את מה שהוא אמר. המתמקד בודק את החוויה הפנימית שלו ואת מה שהוא אמר – בודק את התיאור של התחושה לעומת התחושה עצמה.